החילוק בין חולה למצטער
בכתובות (ס.) איתא "תניא רבי מורינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמר רב יוסף הלכה כרבי מורינוס." ולכאורה משמע מדברי הגמ' דמצטער מותר לו לעבור על מלאכה דאורייתא היכא שהוא עושה כן בשינוי. ויש להקשות, הלוא קיי"ל שאפילו חולה שאין בו סכנה אי אפשר לעשות מלאכה דאורייתא בשינוי, וכ"ש מי שאינו אלא מצטער.
ויש כמה תירוצים בראשונים לקושיא זו. הא', עיין בתוס' (שם ד"ה גונח) שהביאו דעת ר"ת דמצטער היינו צער של חולי שהוא קרוב לסכנה, ולכן התירו לעשות מלאכה דאורייתא כלאחר יד. הב', הרמב"ן (תורת האדם עמ' כא ע"פ דבריו בחידושיו לשבת קמד.) כתב שאם היה יונק כדרכו אין כאן מלאכה דאורייתא כיון שאין דישה אלא בגידולי קרקע. לכן התירו שבות ע"י ישראל היכא שהוא בשינוי. ובאמת הרמב"ן הביא ראיה מסוגיא זו דמותר לישראל לעשות שבות ע"י שינוי בשביל חולה שאין בו סכנה. הג' הרמב"ן (כתובות שם) כתב בשם י"א "דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם, כדאמרינן בפרק מרובה אין לו תקנה אא"כ יונק חלב רותח וכו', וכיון שכן אע"פ שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך מותר."
והנה לדעת הרמב"ן דהא דמותר לגונח לינק הוא משום שהוא שבות ע"י שינוי, יש להקשות, הלוא כל הנידון שמצינו בשו"ע (שכח:יז) לגבי חולה שאין בו סכנה במה שמותר לעשות בעבורו, הוא דוקא במי שחלה כל גופו. אבל מי שהוא הולך ומתחזק כבריא אי אפשר להתיר לעבור על שבות דרבנן בעבורו. והרמב"ן עצמו כתב שם שחולה שאין בו סכנה היינו דוקא מי שהוא נפל למשכב. עוד יש להקשות, דהנה יש מחל' האחרונים אם הכלל ששבות דשבות מותר במקום מצוה הוא דוקא לענין אמירה לעכו"ם או אם הוא כולל כל שבות דשבות אפילו ע"י ישראל. עיין בשו"ת האלף לך שלמה (קמו) שכתב להתיר שבות דשבות אפילו במלאכה שא"צ לגופה בכרמלית במקום מצוה משום שהיא שבות דשבות במקום מצוה. אמנם, הפמ"ג (א"א שז:ז) כתב שאין להתיר שבות דשבות במקום מצוה אא"כ אחד מהשבותים הוא אמירה לעכו"ם. ולדעת הגר"ש קלוגר, יש לעיין למה הצריכו להתיר שבות ע"י שינוי במקום חולה שאין בו סכנה, הלוא בלא"ה שבות דשבות מותר במקום צער ובמקום צורך.
ונראה לומר, שבאמת הרמב"ן ס"ל מעיקר הדין כדעת הרשב"א שכל שבות מותר לעשות בשביל חולה שאין בו סכנה. אלא שהרמב"ן ס"ל דכמו לגבי חולה שיש בו סכנה אמרינן כל דאפשר לשנות משנינן, ה"ה לגבי חולה שאין בו סכנה כל דאפשר לשנות משנינן. לכן היכא שיש חולה שאין בו סכנה מותר לעשות שבות, ואם אפשר ע"י שינוי צריך לשנות. ועפ"ז יש להסביר דברי החיי אדם שאם אי אפשר ע"י שינוי יעשנו כדרכו, והוא משום שהצורך לעשות בשינוי הוא רק כדי לקיים הכלל שכל שאפשר לשנות משנינן. לכן היכא שאי אפשר לעשות ע"י שינוי, מותר לעשותו כדרכו. אמנם כל זה הוא לגבי מי שהוא חולה שאין בו סכנה, דהיינו שנפל למשכב וכדו'. אבל מי שהוא מצטער בעלמא, אין השינוי בא כדי לשנות בכל מאי דאפשר. השינוי הוא מעיקר הדין, ואם אי אפשר לשנות אין כאן היתר כלל. [ומה שכתב הרמב"ן "אבל שבות שיש בו מעשה כלומר דבר הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו בחול לא התירו וזהו אין טורפין יין ושמן לחולה משום דקעביד עובדין דחול, וזהו שהקשו על אמימר משום דעמיץ ופתח ועשה מעשה כדרך שעושה בחול," נראה דכוונתו לומר דאלו אפשר לעשותם בשינוי, ולכן אין היתר לעשותם כדרכו. ואה"נ אם היה אי אפשר לעשותם בשינוי היו מותרים, וצריך לומר כן בדעת החיי אדם.]
ועיין במג"א (שז:ז) שכתב שמי שהוא מצטער עושה שבות שלא כדרכה והביא ראיה לזה מגונח. והאבני נזר (או"ח קיח) כתב שלא התיר הרמב"ן שבות ע"י שינוי אלא במקום חולה שאין בו סכנה ממש. ומה שהביא ראיה לזה מגונח יונק, כתב האבני נזר שהרמב"ן מפרש דמיירי במי שהיה חולה כל הגוף במה שלא היה יכול לינק, ולכן דינו כחולה שאין בו סכנה. הרי שהמג"א מפרש דהסוגיא של גונח מיירי במצטער, והאבני נזר מפרש דמיירי בחולה שאין בו סכנה. ולכאורה שני הפירושים בדברי הרמב"ן תלויים על המחל' בין הגר"ש קלוגר והפמ"ג שהבאנו לעיל.